מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בעמ ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל/המשרד הראשי

פסק דין

1.עניינה של תביעה זו הוא בהסכם פשרה, אשר נחתם בין הצדדים ביום 12.5.98 ואשר קיבל תוקף של פסק דין. תחילתו של אותו עניין בתביעה לסילוק יד, אשר הוגשה על ידי הנתבע כאן כנגד התובעות כאן, בקשר לחטיבת קרקע שגודלה 8.8 דונם.

בתובענה הנוכחית מבקשות התובעות להצהיר, כי חלופה ב' להסכם הפשרה עדיין עומדת בתוקפה וממילא לא חלה חלופה א'; עוד מבוקש להצהיר כי טרם החלה תקופת התכנון והבנייה הנקובה בחלופה ב' להסכם הפשרה, וכי תקופה זו תחל מרגע מתן אישור המינהל לתוכניות ולבקשות שהוגשו על ידי התובעות לרשויות התכנון. עוד מבוקש, כי תיווסף לתקופת התכנון והבנייה כל תקופה שתידרש אם הסיבה לאיחור במתן החלטת רשויות התכנון נעוצה בהתנהגות המינהל והפרותיו את הסכם הפשרה. כמו כן מבוקש להורות למינהל לצרף את חתימתו לתוכנית אשר הוגשה לו לחתימה, ולהתיר לתובעות לפצל את הסעדים בתובענה זו באופן אשר יאפשר להן לתבוע את הנזקים שגרם להן המינהל.

2.כאמור, הסכם הפשרה הנדון כאן נעשה במסגרת הליך שיזם המינהל כנגד התובעות לסילוק ידן מקרקע בשטח של 8.8 דונם. חלופה א' להסכם הפשרה היא מתן צו לפינוי ולסילוק יד של התובעות מהשטחים שהן מחזיקות בהם ללא הסכם חכירה, תוך הריסת המבנים המצויים שם. חלופה ב' להסכם הפשרה עניינה הסדרת החזקת המקרקעין האמורים בידי התובעות והמשך הליכי התכנון באותה קרקע.

במעמד חתימת ההסכם הודיעו התובעות, כי הן בוחרות בחלופה ב'.

ביום 25.9.02 הודיע המינהל לתובעות כי הן הפרו את הסכם הפשרה, ולכן חלופה ב' מבוטלת.

המחלוקת הראשונה הצריכה הכרעה היא באשר לשאלה באילו שטחי קרקע עוסק הסכם הפשרה.

לטענת התובעות, המקרקעין בהם עוסק הסכם הפשרה מורכבים מהשטח שהוחכר לתובעות עוד בשנת 1973, וכן מכל השטחים אליהם פלשו התובעות לפני הסכם הפשרה.

לטענת הנתבע, מדובר אך ורק בשטח של 8.8 דונם שבו עסק ההליך הקודם שבסופו נחתם הסכם הפשרה.

מחלוקת זו נולדה מניסוחו של הסעיף הראשון לחלופה א' שבהסכם הפשרה. סעיף זה קובע כדלקמן:

"... לפנות את השטחים שמחזיקים בהם ללא הסכם חכירה ולהחזיר את החזקה בהם לתובע כשהם ריקים מכל אדם וחפץ תוך 60 יום מיום כניסת חלופה א' לתוקפה, לרבות השטח של כ-8,800 מ"ר בחלקה 7 בגוש 10576 כפי שהותחם/ו במוצג ט' בתיק מוצגים שהוגש מטעם התובע בתיק אזרחי הנ"ל (במפת שטחים מיום 19.3.89, לפי חוזה ושטחים שמעבר לחוזה של חלקה 7 בגוש 10576) – להלן "השטחים הנ"ל"".

כאמור, לטענת התובעות, בשעה שנעשה הסכם הפשרה, הן היו בגדר פולשות בשטח הנ"ל של 8.8 דונם וכן בשטחים נוספים בהם החזיקו שלא כדין טרם שנעשה הסכם הפשרה.

אני סבור שהתובעות הוכיחו שאכן הן החזיקו בפועל, כתוצאה מפלישה, בשטחים נוספים מעבר לשטח המוחכר ומעבר לשטח של 8.8 דונם. השאלה היא האם הסכם הפשרה עסק גם בשטחים נוספים אלה.

בסעיף 3 לכתב התביעה מציינות התובעות כי פרצה מחלוקת בינן לבין המינהל באשר לחלק מכפר הנופש, כ-8.8 דונם. התובעות הגדירו שטח זה בשם "חזית הכפר".

בסעיף 4 לכתב התביעה מציינות התובעות, כי ביום 12.5.98 נחתם בינן לבין המינהל הסכם פשרה סופי המתייחס לחזית הכפר.

מניסוח זה של כתב התביעה אתה למד, כי התובעות סברו בשעה שכתבו את כתב התביעה שהשטח אליו מתייחס הסכם הפשרה הוא השטח של 8.8 דונם בלבד. סברה זו מתיישבת גם עם העובדה שההליך הקודם, במסגרתו נעשה הסכם הפשרה, נגע אך ורק לאותם 8.8 דונם. אמנם הסעיף הראשון לחלופה א' שבהסכם הפשרה, כפי שצוטט לעיל, עוסק בשטחי קרקע, לרבות השטח של כ-8,800 מ"ר, אולם פרשנות הסכם צריכה להיעשות על פי כוונת הצדדים בעת עריכתו, תוך שימת לב לכל הנסיבות והעובדות הרלבנטיות שהיו קיימות בשעה שנחתם ההסכם.

כפי שראינו, התובעות בכתב תביעתן, בסעיפים 3 ו-4, אומרות מפורשות שהסכם הפשרה נגע לחזית הכפר, כלומר לשטח של 8.8 דונם בלבד. הוסף לכך את העובדה שהסכם הפשרה נעשה במסגרת תובענה לסילוק ידן של התובעות משטח של 8.8 דונם – ועל כורחך אתה מגיע למסקנה שכוונת הצדדים בעת עריכת ההסכם הייתה להסדיר את היחסים אך ורק באשר לאותם 8.8 דונם.

האמור בכתב התביעה בסעיפים 3 ו-4 מהווה למעשה הודאת בעל דין באשר לגודלו של השטח אליו התייחס הסכם הפשרה, ואין הן יכולות היום לטעון אחרת.

מכיוון שכך אני סבור שבעניין זה הדין עם הנתבע והסכם הפשרה מתייחס אך ורק לשטח של 8.8 דונם.

3.לטענת התובעות, הן לא הפרו את הסכם הפשרה. מעבר לכך הן טוענות שהמינהל הוא שהפר את הסכם הפשרה ולכן הודעת הביטול מיום 25.9.02 נעשתה שלא כדין.